גורדון פארקס ורלף אליסון, ענקים אמנותיים של הארלם לאחר המלחמה
משוטט ברחובות הארלם לאחר המלחמה
7 תמונות
הצג הצגת שקופיות›
קרן גורדון פארקס המאסטרים בתחומם, הצלם גורדון פארקס והסופר ראלף אליסון התחברו על רקע חזון משותף של שימוש בכישרון היצירתי שלהם כדי להתמודד עם אי צדק גזעי. המחויבות הזו הובילה למאמר הצילום העוצמתי והמתמשך משנת 1952 אדם הופך לבלתי נראה.
אבל הפרויקט הזה של מגזין לייף לא היה שיתוף הפעולה היחיד שלהם. תערוכה חדשה, איש בלתי נראה: גורדון פארקס ורלף אליסון בהארלם, מציג לראשונה תמונות מפרויקט פחות ידוע משנת 1948 שלהם, Harlem Is Nowhere. התערוכה מוצגת עד ה-28 באוגוסט במכון האמנות של שיקגו, התערוכה מציעה את נרטיב הנגד של שני הגברים (המציאות, כלומר) של תנאי החיים של אמריקאים שחורים באותה תקופה. בין יותר מ-50 החפצים של התערוכה - החומר הידוע ששרד ששייך גם לאדם הופך לבלתי נראה וגם להארלם אין שום מקום - יש תמונות שהתגלו לאחרונה, תצלומים שמעולם לא הוצגו ופריטים שלא זוהו בוודאות כשייכים לאף אחד מהפרויקטים.
תמונה
אַשׁרַאי...קרן גורדון פארקס
הצילומים בשחור-לבן הם קטעים של החיים בהארלם: סצנות רחוב של מבוגרים וילדים; סנגור פוליטי בזמן אמת; ודמיינו סצנות מתוך ה-Invisible Man, רומן פרשת המים של אליסון משנת 1952. הצילומים ממוקמים ליד הקטעים המתכתבים איתם, ומעניקים תחושה של תהליך שיתוף הפעולה ההדוק. בין שאר הדגשים יש טיוטות של כיתובים עבור Harlem Is Nowhere, והתמונות כוללות גבר בסמטה; הארלם בהרס תרתי משמע עם בניין מרפאה שמתפקד כאור בהיר; ומטופל שמחכה להיראות, יושב בבדידות, ראש בידיו.
אליסון ופארקס חיו חיים מקבילים, והם מצטלבים בפאר יצירתי, אמר אדם בראדלי, פרופסור חבר באוניברסיטת קולורדו, בולדר, שכתב על עבודתו של אליסון, בראיון טלפוני. שניהם הבינו את היכולת של חושך ואור, אור וצל, שחור ולבן.
תמונהאַשׁרַאי...קרן גורדון פארקס
אמנים אלו נאלצו להתמקד בהארלם, ביתם המאומץ, שלמרות היותו מרכז התעוררות תרבותית בתקופת הרנסנס של הארלם, סבל ממחיר כלכלי גדול שנקשר לשפל. הם גם היו עדים לתסכולים הגוברים שלאחר המלחמה בקרב שכניהם, גברים שחורים שגויסו להילחם אך חירויותיהם נותרו מוגבלות עם שובם הביתה.
Harlem Is Nowhere מתקרבת לפערים הללו ומציגה את ההשפעות הכלכליות של הפרדה במרפאה להיגיינה נפשית של לאפארג בהארלם, המרכז הפסיכיאטרי המשולב הגזעי הראשון של הצוות והלקוחות בניו יורק. זה היה גם האתר של שיתוף פעולה קודם בתמונה וטקסט, בין ריצ'רד רייט וריצ'רד סונדרס, ולימודים שם מילאו תפקיד ב-Brown v. Board of Education.
אליסון באמת ראה בקליניקה פריזמה להבנת חוויות אפרו-אמריקאיות, בעיקר עם הגירה ועיור ובעייתיות החיים בגטו, גבריאל נ. מנדס, עוזר פרופסור באוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו, שכתב ספר על המרפאה, תחת מתח הצבע, אמר בראיון טלפוני. הוא הצליח לתפוס את מה שמטופלים אפרו-אמריקאים מתחשבים בו ביחס לצורות שונות של הפרעות נפשיות. אבל הוא גם השתמש בלפארג בתור הסבר על החיים האפרו-אמריקאים במערכת סותרת מאוד.
מרשימותיו של אליסון עולה כי הוא התכוון שהפרויקט יתמודד עם הפערים בצפון ובדרום הארלם, התפוררות חיי שכונות העוני והצלחת המרפאה בין היתר. בהתכתבות עם רייט אמר אליסון שהוא מקווה שהפרויקט יביא למשהו חדש בתחום הצילום-עיתונות.
תמונהאַשׁרַאי...קרן גורדון פארקס
מתוכנן להופיע בשנת 48': מגזין השנה, הארלם אין שום מקום אבד בסופו של דבר כשהמגזין התקפל שבועות ספורים לפני פרסום המאמר. לאחר שהמגזין הגיש בקשה לפשיטת רגל, הפרויקט הסתבך בהליכים בבית המשפט. שנים לאחר ששחזר את הטקסט הכתוב שלו, אליסון פרסם אותו ב-Shadow and Act, אוסף מאמרים משנת 1964, אך אף אחת מהתמונות של פארקס לא הופיעה איתו.
הצעד הראשון בתהליך זיהוי העבודות לשני הפרויקטים היה ההבנה שיש עשרות תמונות שלא נכללו בסיפור החיים של 1952 ומעולם לא פורסמו לאחר מכן, מיכל רז-רוסו, עוזרת אוצרת במכון לאמנות בשיקגו , אמר, בהתייחס למאמר הצילום של מר פארקס 'אדם הופך לבלתי נראה'. היו תמונות שתאמו כמעט לכל סצנה מרכזית בספר שהתרחשה בהארלם.
תמונהאַשׁרַאי...קרן גורדון פארקס
גב' רז-רוסו יזמה אז ב-2014 מאמץ לזהות את העבודות. היא כינתה את זה בחלקו ציד נבלות וחלקו מחקר: היו רמזים, כולל מידע על הפרויקטים החופפים בהארלם, טיוטות של כיתובי תמונה ועוד, אבל אין דרך לאמת לאילו פרויקטים התמונות שייכות. כאשר ז'אן-כריסטוף קלאוטיאר, עוזר פרופסור לאנגלית באוניברסיטת פנסילבניה, מצא שני כתבי יד הקשורים להארלם אין שום מקום, גם גב' רז-רוסו וגם מר קלאוטיאר הצליחו להשלים את הפאזל ולזהות את התמונות. כמזל ועבודה קשה באמצעות מחקר, בספריית הקונגרס היה מה שידוע כצילום ששרד היחיד שצולם על ידי פארקס מתוך המרפאה.
אליסון ופארקס לא היו לבד במאמציהם לדחוף את גבולות המדיה המיינסטרימית ולחשוף פערים גזעיים בארצות הברית. אמנים בולטים נוספים מז'אנרים שונים ששיתפו פעולה באמצע שנות ה-1900 כוללים את ריצ'רד רייט ואדווין רוסקם, שספרם מ-1941, 12 מיליון קולות שחורים, תיאר את חייהם של אזרחים שחורים בשנות ה-30, וג'יימס בולדווין וריצ'רד אבדון, שהפיק צילום. ספר, Nothing Personal, עם טקסט המגנה את עגום החיים באמריקה של שנות ה-60.
'אדם הופך לבלתי נראה' של פארקס ואליסון נתפס כתגובה לפרסום הרומן של אליסון, על אדם שחי בעולם נסתר בגלל חוסר הנראות שלו בפני אחרים. מעבר לעבודה המקצועית, המופע מציע גם הצצות לקשר האישי שלהם.
הייתה תכונה בודדת בכל אחד מהם, אמר ג'ון קלהאן, המוציא לפועל הספרותי של ראלף אליסון. כשרלף היה מדבר על זה, הוא היה אומר, 'אני יכול פשוט ללכת עם גורדון, והוא לא היה מצפה ממני להגיד כלום ולא הייתי מצפה שהוא יגיד כלום.' יש לי תחושה שהיה חשמל ואגביות למערכת היחסים שלהם.
מר בראדלי פירט. במובנים מסוימים, שיתוף הפעולה שלהם דומה לצמד כותבי שירים נהדר, אמר. אחד מטפל במוזיקה, השני מילים, ואף פעם אין משהו שבא לגמרי קודם. הם הבינו שסכום האמנות שלהם יהיה גדול יותר מחלקיה הבודדים.