SculptureCenter יוצא אל האור

שלולית, בור, פורטל״. ' src='https://static01.nyt.com/images/2014/10/01/arts/01center/01center-articleLarge.jpg' sizes='((רוחב מינימלי: 600 פיקסלים) ו-רוחב מקסימלי: 1004 פיקסלים )) 84vw, (רוחב מינימלי: 1005px) 60vw, 100vw' decoding='async' />

ביקור ב-SculptureCenter ברחוב ללא מוצא שלו בלונג איילנד סיטי, קווינס, מרגיש כמו להיתקל בסטודיו של אמן מתבודד. בניין הלבנים בן שתי הקומות, חנות לתיקון עגלות לשעבר שהמלים Derrick and Hoist Co. Inc. מתפוגגות מתחת לכרכוב, לבש את זהותו המוסדית בקלילות כה רבה עד שהמרכז קיים במשך שנים כמעין סוד עולם האמנות, משך רק 13,000 מבקרים בשנת 2013, למרות היותו מוערך מאוד על ידי המבקרים והאמנים.

אבל עכשיו, 86 שנים לתוך אחת מתולדות הנוודים המוזרים של כל מוסד אמנות בעיר ניו יורק, ה מרכז ללא מטרות רווח מתחיל להיראות - אם לא לפעול - יותר כמו מוזיאון. ביום ראשון היא תפתח לציבור את הבניין המורחב והמשופץ שלה, לאחר פרויקט בן 14 חודשים, בהיקף של 4.5 מיליון דולר, שעשה שימוש בחומרי הגלם של הפיסול העכשווי - לוחות פלדה קור-טן, לוח בטון ודיקט - כדי לשנות בעדינות את המראה החיצוני של הבניין. ופנים.

למרכז, ברחוב Purves 44-19, ממש ליד שדרת ג'קסון, תהיה כניסה לחצר פנימית חדשה שמובילה לדלפק הקבלה המהותי הראשון שלו ולחנות ספרים, שממול יוכלו המבקרים לראות מעבר לקיר צף אל עבר המערה הראשי. חלל תצוגה. שער מגולגל שהיה פעם הדרך פנימה לרבים מהיצירות הפיסוליות הגדולות ביותר הוחלף בדלתות פלדה בגודל טירה שנראות כאילו נוצרו על ידי ריצ'רד סרה . אבל רוב הבניין נותר דמוי מוסך בהתרסה, עד למבודדים חשמליים קרמיים ישנים המזדקרים מקירות המרתף.

יש הרבה קופסאות לבנות בניו יורק, ואנחנו לא רוצים להיות עוד אחת, אמרה מרי צ'רוטי, המנהלת והאוצרת הראשית של המרכז, שהוסיפה שלמרות שהמרכז נמצא רק רחובות מכמה תחנות רכבת תחתית וחמש דקות הליכה מ-MoMA PS1, זה היה מקום שמיקומו כבר מזמן הגדיר את מי הוא מושך.

אנשים באים לכאן מוכנים לראות אמנות כי הם עשו את המאמץ, וזה דבר טוב, אמרה גב' צרוטי. האם הייתי רוצה שעוד אנשים יעשו את המאמץ הזה? כן, וזה חלק מהסיבה שעשינו את זה.

במובנים מסוימים, השיפוץ - על אף שהוא צנוע ביותר, בהשוואה לאלו במוסדות אמנות אמריקאים רבים אחרים - הוא אינדיקציה להצלחתו של מרכז הפסלים בהימור שנוי במחלוקת שערך לפני 13 שנים. נוסד בקראון הייטס, ברוקלין, בשנת 1928 כמועדון קליי, המרכז עבר עד מהרה לווסט וילג' ולאחר מכן, ב-1948, לבית כרכרה באפר איסט סייד, שם הפעיל בית ספר אהוב עם סטודיו לאמנים.

אבל בשנת 2001, מועצת המנהלים שלה, שהחליטה שהמוסד שקוע ברעיונות פיגורטיביים מיושנים ואינו מנותק עם אמנים עכשוויים, שיפר הכל, סגר את בית הספר ואת האולפנים, מכר את בית העגלה והמציא מחדש את המרכז בקווינס כאירופאי- style kunsthalle, מוזיאון ללא איסוף שמשימתו הייתה לטפח את עבודתם של אמנים מתעוררים וחסרי הערכה.

תצוגה מקדימה של אמנויות הסתיו - פעמים 100

איך לדשדש במחסום התרבות שעובר עליך העונה? הנה מדריך ל-100 אירועים שמרגשים אותנו במיוחד, לפי סדר הופעתם.

המהלך הותיר בעקבותיו כעס ואכזבה, אך בכמה מדדים, המרכז שגשג מאז. הוא הראה, בשלב מוקדם, את עבודתם של אמנים צעירים רבים יותר שהמשיכו לקריירות משמעותיות, כמו מוניקה סוסנובסקה, אמנית פולניה עם מופע של עבודות חדשות בגלריה האוזר אנד וירט בצ'לסי; גדי סיבוני; סט פרייס; ג'סיקה ג'קסון האצ'ינס; וראשיד ג'ונסון, שתערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון הייתה שם.

לפעמים נדמה שמעט מתשומת הלב שהאמנים זוכים לאחר מכן מתפשטת על המרכז. אבל על ידי הצגת עבודה כזו, זה ביסס מוניטין של מקום שבו אמנים יכולים להתפתח מעט מבודדים מהלחצים הגוברים של שוק האמנות.

לפעמים, אפילו עכשיו, נזכרה גב' צ'רוטי, יש לי נאמן שאומר, 'מרי, מה את חושבת על האמנית הזו?' ואני אומר, 'טוב, כשהראינו אותה לפני חמש שנים. ...' ואז אני אומר לנאמן, 'היית בהופעה ההיא!'

היא הוסיפה, עלינו למצוא דרכים טובות יותר לעזור לאנשים לזכור את מה שעשינו.

אנדרו ברמן, שמשרד האדריכלות שלו עיצב את ההרחבה (התכנון הראשוני ב-2002 היה על ידי מאיה לין) אמר שהוא ביקש בעיקר ליצור תהליך הגעה מדוד, כניסה שעודדה יותר ציפייה מהמבנה הקודם של המרכז, שבו המבקרים נכנסו כמעט בקול. לטפטף לתוך חלל התצוגה.

המחשבה הייתה לא לגהץ בשום אופן את אופיו או אפילו להסיר את הקצוות המחוספסים והעקשניים יותר, אמר מר ברמן על החלל, שגדל ב-2,000 רגל מרובע, ל-6,500 רגל מרובע. בעיניי זה מדבר על מקום שבו נוצרו דברים. וזה די מושלם בתור חלל אמנות.

(התערוכה חונכת את החלל, שלולית, בורות, פורטל, מאורגן על ידי האוצרת רובה כתריב והאמן קמיל הנרוט , יהיה חקר קבוצתי אקסצנטרי אופייני למרחב התעשייתי של המאה ה-20, תוך שימוש באמנותו של שאול שטיינברג והסרט משנת 1988 מי הפליל את רוג'ר ראביט? כמצפנים לא סבירים.)

הפרויקט - מחצית מעלותו סופק על ידי העיר, והיתר על ידי תורמים פרטיים - יהפוך את המרכז לנגיש יותר, שכן השכונה סביבו הופכת במהירות מתעשייה למגורים. לפני זמן לא רב, השכנים היו מגרש ריק וחנות רכב; מחסן עצים סמוך נהג להשאיל את המלגזה שלה להעברת פסלים. כעת המרכז מוקף בשני בנייני דירות משותפים גבוהים ונוצצים, ויש שמועות שמלון בוטיק מגיע לבלוק.

זה כבר לא המערב הפרוע, אמרה גב' צרוטי. יש סוג של תחושת 'אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר שאנחנו רוצים, לעשות את כל הרעש שאנחנו רוצים, כמו שהיינו' בשנים האחרונות. אבל הצד השני הוא שלאנשים הרבה יותר נוח להגיע לכאן עכשיו. הם מכירים אנשים שגרים כאן.